לפני כשלוש שנים החליטו הנכד אביתר ואשתו מיכל סופר, גם היא אדריכלית, שמובילה יחד איתו את המשרד המשותף שלהם, לשפץ את בית הסב ולעבור להתגורר בו.
"מאיר שלו אמר את זה הכי נכון. בגיל מסוים ההורים מחליטים מי יהיה הבן הממשיך, ומאותו רגע לא יעזור לאף אחד לנסות לשנות את זה. ההורים החליטו ושם זה מתחיל לטפטף אליך, כל החיים מכוונים אותך לזה, אפילו שהחיים שלנו, הפעילות שלנו והתשוקות שלנו הם בעיר. מיכל מתל אביב ואני מנהלל. לא סתם הסטודיו שלנו נקרא 826, על שם קו האוטובוס מנהלל לתל אביב. כל החיים נהיה רגל פה רגל שם, ואנחנו מזמינים את זה גם לתכנון שלנו".
כמו בני הזוג, גם ביתם נמצא בין שני קטבים: 180 מטרים רבועים שחולקו לשני מלבנים מקבילים, אך שונים במראה ובתוכן. חלק אחד פונה כלפי המושב, וחלק שני פונה כלפי חצר משק העזר. "בנהלל", מתאר כהן, "יש תחושה של אינטנסיביות מהבחינה החברתית, שאתה כל הזמן סביב אותם אנשים, באותה חברה. הייתה שאלה מה אנחנו מפנים כלפי העיגול (הכביש ההיקפי) ומה לשטח הפרטי".
כלפי הכביש ההיקפי מראה הבית פנים עירוניות, ציבוריות וחשופות. גגון הפח והפרזול השחור בחלונות משווים לו מראה תעשייתי, מעט לופטי. "את ההשראה", מספרת מיכל, "לקחנו מהמקום שבו התחתנו, 'הקומה הרביעית', בין התחנה המרכזית בתל אביב לנתיבי איילון. החזית המשובצת והפתיחות הזאת לעיר הייתה רגע מכונן – חזית שלא מתביישת בכביש האיילון ובזה שהנוף שלה הוא לא טבע, אלא תחנת רכבת".
המרפסת, שכיום סגורה עם חזית הזכוכית המשובצת, הפכה לסטודיו של בני הזוג. תפקידה הציבורי נשמר, במובן מסוים – היכן שהרב היה מקבל את חברי הקהילה, מתקבלים כיום לקוחות הסטודיו. "החלטנו מראש שאם עוברים מתל אביב לנהלל, אז אנחנו רוצים לעבוד מהבית ולהיות עם שני הילדים", אומר כהן.
מתחת לחלון הגדול נפרשת ספריית כוורת. שולחן העבודה מפנה את צדו לחזית הציבורית, כדי שלא לשבת מול העוברים ושבים, שעלולים להסיח את הדעת.
